החלטה בתיק ת"א 19216-12-09

1.         התובע 1 הינו עזבונו של המנוח בשיר עויץ ז"ל שנפטר ביום 8.12.03 (להלן, גם "המנוח"). התובעים 5-2 הם אמו, אלמנתו ובניו של המנוח, התובעים בתורת יורשיו ותלוייו.

2.         עובר ליום 4.12.03 שהה המנוח במתקן הכליאה במגידו. המנוח הוא תושב מחנה הפליטים בלאטה סמוך לשכם. הוא נכלא עקב עבירות בטחוניות. נטען כי שעה שהמנוח היה אסיר במתקן הכליאה, וחרף תלונות רבות שלו, הוא לא פונה לקבלת טיפול רפואי אלא באיחור, דהיינו ביום 4.12.03. על מתקן הכליאה מופקדת הנתבעת 1 (להלן, גם "המדינה"). ביום 4.12.03 פונה הנתבע לבית חולים "העמק" בעפולה, של הנתבעת 2 (להלן, גם "הכללית"). נטען כי בית החולים נקט בעניינו ברשלנות רפואית. זו גרמה לכך שביום 7.12.03 היה המנוח במוות מוחי והוא נפטר, כאמור, ביום 8.12.03. בגין הרשלנות הנטענת, הן של המדינה והן של הכללית, הוגשה תובענת הנזיקין שבפניי. ככל שעסקינן בהכללית טענת הרשלנות הרפואית נתמכה בחוות דעת רפואית, שבינתיים זכתה למענה בחוות דעת נוגדת. ככל שעסקינן במדינה התביעה לא נתמכה בחוות דעת רפואית.

            המדינה והכללית התגוננו בפני התביעה והכחישו את הרשלנות הנטענת.

3.         הונחה בפניי עתירתה של המדינה להורות לתובעים ליתן ערובה לתשלום הוצאות המדינה, הכל כמותווה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הונחה בפניי תגובה ותשובה לתגובה. בגדר התגובות האמורות פרסו ב"כ הצדדים פסיקה של ערכאות משפט שונות, שפסקו אם כך ואם אחרת.

4.         אף אנוכי נדרשתי במפורט לסוגיה האמורה. כך, בהחלטתי ב-ת.א. (חי') 15580/03 נצר רדא מצלח נ' מדינת ישראל (במאגרי "נבו"), שם הבאתי מהחלטתי בתיק בש"א 22862/01  (ת.א. 8819/01) מדינת ישראל נ' אברהים זוערב (לא פורסם). כאמור שם, "ציינתי כי דומה שאין כרסום במגמה הבסיסית שממנה נגזר העיקרון כי כשעסקינן בתובע המתגורר מחוץ לתחום שיפוט המדינה, ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם יוכל הנתבע להיפרע הוצאותיו, די בכך כדי לחייבו בהפקדת ערובה. לנוכח זאת, אף לנוכח העובדה כי התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית, הוא בבחינת תושב זר. ככזה יש להתייחס אליו כאל כל בעל דין זר ולחייבו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, ככל שאין נתונים כבדי-משקל לסתור" (סעיף 3).

            ועוד המשכתי והראיתי כי "בפסיקה קיימת מחלוקת האם בגדר דיון בבקשה כאמור יש צורך להידרש לסיכויי התביעה. לטעמי מרבית הפוסקים סבורים כי בגדר דיון כאמור לא רלוונטית שאלת סיכויי התביעה. אני נוטה לספח עצמי למחנה הרוב הזה. ואולם, גם ככל שאני שוגה בכך, ברי כי יש לפטור תובע זר מלהפקיד ערובה רק ככל שמוכח שסיכויי תביעתו מעולים ומצוינים. כך, לדוגמא, במקרים בהם מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, או בתובענות-שכר. במקרים מעין אלו שאלת החבות, ברגיל, אינה מתעוררת וקיים שיקול רב-ערך לפטור מהפקדת ערובה. ברי שזה אינו המצב בפניי. יכול שהתביעה תתקבל, יכול שהתביעה תידחה. בוודאי אין לומר כי סיכויי קבלתה של התביעה הם 'מושלמים', או 'כמעט מושלמים'" (סעיף 4).

5.         בפרשה שבפניי, אין צריך לומר, התביעה לא נחזית ככזו שסיכויי קבלתה הם "מושלמים" או "כמעט מושלמים". כזכור, ובמובחן מן הכללית, לא הונחה חוות דעת רפואית התומכת בתביעת התובעים נגד המדינה. אכן התובעים טוענים כי הדבר נעשה לנוכח פער עובדתי בין הרישומים הרפואיים של מתקן הכליאה, שמהם עולה שפועלו של מתקן הכליאה היה ללא דופי, לבין תצהירים וראיות מטעם התובעים המבקשים להטיל דופי בפועלו זה. אף נטען כי לפני שבית המשפט יכריע במחלוקת העובדתית האמורה, אין טעם להביא חוות דעת רפואית לעניין התביעה כנגד המדינה.

            בשלב זה אין בדעתי להכריע במחלוקת האמורה. ואולי די באמור עד הנה על מנת להצביע על כך שסיכויי התביעה, למירב, הם "פתוחים". עדיין חייב בית המשפט לקבל את התשתית העובדתית המוצעת על ידי התובעים והמוכחשת על ידי המדינה. עדיין חייב בית המשפט לשקול, לנוכח תשתית עובדתית שתיקבע, האם דבקה רשלנות בפועלה של המדינה, אם לאו. עדיין יש צורך להגיש חוות דעת רפואית.

6.         התובעים טוענים למצבם הכלכלי הדחוק. הטלת ערובה, כך טענתם, תחסום את זכות הגישה שלהם לערכאות. המדינה טוענת כי התובעים לא הניחו כל תשתית עובדתית המבססת טענה זו ואולם אני נכון להניח, לצורך החלטתי זו, כי אכן אלו הם פני הדברים. ואולם נתון זה מעצים את השיקולים לחובת התובעים. דנתי בעניין זה בהחלטתי ב-ת.א. (חי') 592/00 עמאד מחמוד נאסר נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (במאגרי "נבו"). בפרשה דומה, לעניין המצב הכלכלי, רשמתי כי "ככל שעסקינן במצבו הכלכלי, ולנוכח החומר שבפניי, ברי כי התובע הוא דל אמצעים. ברי, איפוא, כי גם לשיטת התובע, ככל שהתביעה כנגדו תידחה, לא ניתן יהא, ככל הנראה, לגבות ממנו את ההוצאות. מעבר לדרוש, אציין כי גם לו היה מדובר בתובע שאינו דל אמצעים, הרי לנוכח המצב השורר כיום בשטח סיכויי הגביה והאכיפה של הוצאות שייפסקו, הוא קרוב לאפסי" (סעיף 5). ומשום כך פסקתי ש "מכאן כי יש לפטור את התובע, חרף זאת, מהפקדת ערובה רק ככל שיסתבר כי סיכויי זכייתו גבוהים ומעולים. כך, למשל, יכול היה להיות הדבר אם היה מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,  תשל"ה-1975, או בתובענות שכר" (סעיף 6).

7.         משורה נרחבת של פסקי דין שהונחו בפניי למדתי כי הערובה שנדרשת בנסיבות דומות נעה בין 17,500 ש"ח ל- 50,000 ש"ח. בחנתי הנסיבות שבפניי תוך שאני משווה אותן לנסיבות באסמכתאות השונות. לנוכח כל אלו החלטתי להורות על הפקדת ערובה בסכום של 30,000 ש"ח.

8.         לפיכך, הנני נענה לבקשה. הנני מורה לתובעים להפקיד בקופת בית המשפט, במזומנים או בערבות בנקאית צמודת-מדד ללא הגבלת מועד שתנוסח בהתאם להוראות התקנות, ערובה בסך של 30,000 ש"ח להבטחת הוצאות הנתבעת 1 תוך 120 יום מיום המצאת החלטתי זו כאשר פגרות בית המשפט לא תקטענה את מירוץ המועדים האמור. לאחר שיסתבר לי שהתובעים מילאו או לא מילאו אחר הוראתי זו, והמתחייב מכך, אזמן ישיבת קדם משפט, אם לעניין שני הנתבעים, אם לעניין הנתבעת 2 בלבד.

9.         נדחה לתזכורת מעקב ליום 25.7.11.

10.        המזכירות תמציא עותק מהחלטתי לב"כ הצדדים.

ניתנה היום,  ט'  אדר ב תשע"א, 15 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: